ב1978, פירסם האינטלקטואל הפלסטיני-אמריקני אדוארד סעיד את ספרו המשפיע אוריינטליזם.
הספר היווה התקפת מחץ על הדיסציפלינה של לימודי המזרח במערב ועורר וויכוח עז בקרב
חוקרים ובעלי עניין אחרים ברחבי העולם. סעיד טען בספרו, כי הפריזמה דרכה ראה המערב
את המזרח לאורך השנים, יצרה דימויים מעוותים ושגויים. בנוסף, טען סעיד כי דרך
הדימויים הללו, ניתן ללמוד על מערכת יחסי הכוחות שבין המערב הכובש למזרח הנכבש וכי
הידע המערבי על המזרח נאסף ועוצב בכדי לשרת מערכת סבוכה של אינטרסים פוליטיים
וצבאיים.
האוריינטליזם על פי סעיד היה מפעל שאפתני ורחב יריעה. הוא כלל חוקרים
אקדמיים, סופרים, מטיילים, פקידים וציירים שהנציחו, בין עם במודע או לא במודע, את
ההנחות של קודמיהם ועמיתיהם לגבי אופיו ודמותו של המזרח. דימוי האוריינט העולה
מספרו של סעיד הוא של עולם שמרני, אקזוטי, נשי, כנוע וסטאטי, ולעיתים אף חסר סיכוי
לקדמה, התפתחות או שינוי. הצלחתם של האוריינטליסטים גדלה לאין שיעור: מיוצרי
רעיונות וסטריאוטיפים אקראיים בעת העתיקה, הם הפכו לאנשי מפתח בשירות המעצמות
האירופאיות, יועצים וקובעי מדיניות. למעשה, הצלחתו של האוריינטליזם הייתה כה
גדולה, עד שתושבי האוריינט עצמו הפנימו את הידע המערבי לגביהם, פעלו על פיו, ובכך
הנציחו את דימויו הנחות לעומת המערב הנאור.
אף על פי שבעבור סעיד מיקומו של "האוריינט" היה במזרח התיכון,
ומיקומו של יוצרו, המערב, היה בעיקר בתחום המעצמות האירופיות (בריטניה וצרפת בפרט)
ושטחי ההשפעה שלהן, ניסיתי בעבודה הנוכחית להתאים את טיעוניו לגבי המזרח התיכון,
למזרח הרחוק, וליפן בעיקר. סעיד טוען בעצמו בספרו כי "במחשבתם [של האמריקנים]
הוא [האוריינט] נוטה להיקשר קשר שונה מאוד עם המזרח הרחוק (סין ויפן בעיקר)" ועל כן,
מטרתי בעבודה זו הייתה לבדוק את הקשר השונה עליו מדבר סעיד בחטף, ולבדוק האם הוא
תואם, או עד כמה הוא תואם, לתיאוריה של סעיד.
למען הכנת העבודה נסמכתי בעיקר על עבודות מחקר מערביות על יפן מתחומים
שונים ומתקופות היסטוריות שונות. בין השאר עשיתי שימוש ביומני מסע של המבקרים
ביפן, החל מן המיסיונרים הישועים במאה השש עשרה ועד לסופרים ואקדמיים מערביים מן
התקופה המודרנית, עבודות מחקר מערביות בהקשר לחברה ולתרבות היפנית, ואף עבודות
יפניות מקוריות לגבי נושאים דומים. מטרתי הייתה לעקוב אחרי קו דומה, עד כמה שניתן,
למתודולוגיה של סעיד ולמצוא מאפיינים משותפים לדימויי היפנים ויפן במערב, ולמידת
התאמתם למאפיינים דומים בדימויי הערבים במערב עליהם מדבר סעיד. בנוסף, בדקתי גם
האם ישנה מידה של אוריינטליזם עצמי בכתיבתם של היפנים לגבי עצמם, ולבסוף, בדקתי
האם, גם במקרה של יפן, תקף טיעונו של סעיד לגביי הקשר הפוליטי והאידיאולוגי בין
האוריינטליסטים למעצמות המערב.
מסקנת העבודה אינה נוטה לדוגמאטיות המאפיינת את טיעונו של סעיד, שכן לטעמי
אוריינטליזם תקף ליפן באופן חלקי בלבד. ראשית, התיאורים המערביים לגבי יפן
והיפנים דומים דמיון רב לתיאורים המערביים לגבי המזרח התיכון. בשני המקרים ישנו
ניסיון ארוך שנים ליצור עולם תרבותי המסתמך על ההנחה שהאומה היפנית (כמו האומה
האסלאמית, או הערבית במקרה של סעיד) יוצרת יישות גזעית מיוחדת ומובדלת, השומרת על
מאפיינים קדומים ביותר (מאות ואולי אלפי שנים). אותה טענה לגביי הייחודיות היפנית, בדומה
לקביעותיו של סעיד, צברה פופולאריות במערב וגם ביפן (אוריינטליזם עצמי- יפן
כאובייקט).
אולם, לגבי המשכו של הטיעון של סעיד לפיו מאחורי תמונת הסטריאוטיפ הזו
ניצבים כוח ומוטיבציה פוליטיים התמונה ברורה הרבה פחות בהתייחס ליפן ולמערב. בהקשר
זה נראה כי יפן מזגזגת בין המערב הכובש והמכפיף למזרח המוכפף והנכבש. יפן מספקת
דוגמה מעניינת למדינה שסבלה בעבר מכיבוש (וסובלת עד היום מנוכחות צבאית זרה), אך
גם השליטה קולוניאליזם בעצמה וייתכן שאף יצרה לשם כך את הדימויים הדרושים לכך, או
השתמשה בדימויים מוכנים מראש. בנוסף, התקיימו ביפן, כמו במזרח בכלל, דימויים
דמוניים של המערב כאחר האולטימטיבי, ששירתו לעיתים מטרות אידיאולוגיות ופוליטיות.
המקרה של יפן, אם כן, מייצג באבחה אחת את שני הצדדים במערכת יחסי
הכוחות אותה מתאר סעיד. בדברים הבאים,
מוצג הניסיון שלי לעמוד על טיבו המיוחד של האוריינטליזם של יפן, והאוריינטליזם
שהופעל על יפן. אוריינטליזם שלבש צורות
שונות, החליף בין אובייקט לסובייקט ושרד תקופות היסטוריות שונות, אך יחד עם זאת,
נותר כוח חשוב, משפיע וראוי לדיון מעמיק.