טיפול פליאטיבי מבוסס על גישה בין תחומית, שמטרתה הקלת סבל ושיפור איכות החיים של
חולים עם מחלות כרוניות מתקדמות ובני משפחותיהם, באמצעות ידע ומיומנויות מסוימים,
הכוללים תקשורת עם החולים ובני משפחותיהם, טיפול בכאב וסימפטומים אחרים, תמיכה
פסיכו- סוציאלית ורוחנית ותאום בין שרותי רפואה ורווחה שונים (1).
טיפול פליאטיבי התחיל להיחשב כענף בעל ערך פרקטי, שיש לו מקום עצמאי בהתייחסות לחולה
הנוטה למות, לאחר מלחמת העולם השנייה. הייתה זו Cicely Saunders , אשר הצביעה על
כך, שלחולים נוטים למות מספקים לכל היותר מחסה (מיטה, מקלחת ואוכל), אך לא טיפול
רפואי אפקטיבי בבעיות המלוות את מחלתם. חוסר זה הודגש לאור ההתפתחויות, שהושגו בהבנת
הבעיות האלה, ובאמצעים לטפל בהם (לדוגמא: תרופות נוגדות כאב) (2).
יוזמתה של Cicely Saunders הובילה במשך מספר עשורים לפיתוח של הוספיס לחולי סרטן
על צורותיו השונות, הכוללות: טיפול בית, מרפאות- חוץ, מרכזי- יום ומרכזי תמיכה במשפחה (2).
רק בהמשך הופיעה היוזמה להרחיב את היריעה, ולהחיל את עקרונות הטיפול הפליאטיבי, לא רק
על חולי סרטן סופניים, אלא גם על אוכלוסיית חולי מחלות כרוניות מתקדמות אחרות (2).
בישראל הגיעה יוזמה זו לאחד משיאיה בחקיקתו של חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו- 2005
(עיקרי החוק בנספח ט').
להמשך............
להמשך............