במשך שנותיי, כשהתעניינתי בנושא החינוך מיוחד, מהשרות
לאומי ועד עכשיו הייתי מאוד חצוית דעות לגבי שילוב ככלל. בגדול נטיתי להרגיש
ששילוב זה לא הדרך הנכונה ללכת כאשר מדובר בילדי חינוך מיוחד (מסיבות כאלה
ואחרות). בשנתיים האחרונות שלי בעבודה מעשית הייתי חלק משני גנים שונים העוסקים
בשילוב, ושניהם בדרך מאוד שונה. אחרי העבודה המעשית שלי בשנה שעברה הייתי בטוחה
שגני שילוב זה טעות, ולעומת זאת רק התחילה השנה שלי בגן אחר ודעתי מתחילה לנטות
לצד השני.
השילוב שאני חוויתי בגנים השונים היה נראה לי חיצוני
מדי, ולא אמיתי מספיק. כוונתי היא שהרגשתי שהשילוב הוא כלפי חוץ, אך אינו באמת
תורם לילד. אני הרגשתי שכאשר לקחו ילד מכיתת האם שלו, והכניסו אותו לגן שונה, בוא
הוא אורח – היה ברובו הפסד. היות והילד הרגיש כאורח, והתנהגו אליו כך, לא היה
שילוב חברתי אמיתי. לא היה השתייכות לקבוצה והפריה הדדית. לכן הרגשתי שהילד מפספס
רבות במקום להתקדם ולהעצים את עצמו במקום בו הוא מרגיש הכי נוח בו- כיתת האם.
השנה אצלי בגן ישנם ארבעה ילדי שילוב ומתוכם אחד עם
בעיית תקשורת. השילוב בגן הזה בעיניי הוא מדהים והילדים באמת משתלבים מכל הבחינות
(שלא כמו בשנה שעברה). הילד המסוים הזה עם בעיות התקשורת, יותם, הוא ילד שמאוד
התחברתי אליו מתחילת השנה ומעניין אותי לעקוב ולבדוק את ההתפתחות שלו במהלך השנה.
מעניין אותי לראות האם גן שילוב באמת יכול לתרום לילד כזה, ובעיקר מעניין אותי
לראות מה קורה לו מבחינה חברתית.
לכן זה הנושא שבחרתי להתמקד בו לשאלת המחקר לעבודה הסמינריונית
שלי.