הפסטיבלים הפופולריים
שנערכו בישראל מאז 1960 ואילך, משמשים כראי של החברה
הישראלית על
גווניה ומאבקי הכוחות המתקיימים בה. יתרה מזאת, תהליך הגיבוש של זהות תרבותית
ישראלית משתקף בבירור בפסטיבלים השונים, עשרים ושבעה במספר. התהליך כולל, בין היתר,
שתי מגמות: "התמערבות" החברה ו"הפרטת" הישראליות למרכיביה
השונים, כאשר שני אלה מאופיינים בהתרחקות מתמדת מה"ממלכתיות", אשר נחשבה
כערך עליון בשנות ה50- וה60-.
התמערבות החברה נדונה באריכות ביחס
ל"פסטיבל הזמר והפזמון", אשר נוסד כמסגרת לעידוד כתיבת שירים ישראליים
ברוח הארץ, ועם השנים הפך ל"סניף" מקומי של תחרות
ה"אירוויזיון"
האירופאית. פסטיבל זה, אשר הפך למסורת
ארוכת שנים, הצמיח שירים רבים שהם
נכסי צאן ברזל בזמר העברי. בנוסף, התעוררה סביבו מחלוקת אידיאולוגית נוקבת בדבר מהותו
של שיר ישראלי מקורי.
מועד קיומו של הפסטיבל, במוצאי יום העצמאות, חידד
מחלוקת זו, מפני
שהייתה בכך מעין הצהרת כוונות לדמותו ומהותו של השיר "הרצוי", שיר אשר ינבע מנופי הארץ
והליכותיה
וישקף את האתוס הישראלי הן בלחן והן במלל.
הפרטת הישראליות באה לידי ביטוי בגידול
העצום במספר הפסטיבלים ה"שבטיים" המיועדים לציבור מסוים ובעזיבת
הממלכתיות על כל סממניה, לטובת בידור הנשלט על ידי כוחות השוק ולא
כהכתבה מגבוה. מכל
העולה לעיל אני מסיקה, שדרך הפסטיבלים ניתן לעקוב אחר תהליכים
ושינויים אידיאולוגיים
וחברתיים בישראל.