העולם הוא סך כל המדינות שמרכיבות אותו. כל מדינה מגדירה את עצמה דרך מערכת
החוקים שלה, אשר מטרתה להשיג מטרות שהשלטון מגדיר כחשובות. בכל מדינה רמת
ההתערבות של החוק היא שונה, כאשר בקצה הקיצוני ביותר נמצאים המשטרים הטוטליטרים
שמתעניינים במחשבות האזרחים, ובקצה האחר נמצאות דמוקרטיות רדיקליות שמאפשרות
לאזרחיהן לערער על בסיס הלגיטימיות של צורת המשטר.
עד העבר הלארחוק, החוקים היחידים שהושלטו במדינות היו חוקים מבוססי דת, והשלטון
שאב את הלגיטימיות שלו מתוך ציוויים דתיים. גם כאשר המחוקק היה חילוני לחלוטין, וכל
קשר בין החוקים לבין הדת היה מקרי לחלוטין, הרי שעדיין המחוקק שאב את סמכותו ממקור
'אלוהי', כלומר "שולט בחסד האל". בדרך כלל, המלכת מלך או הבעת אמון לשליט, לוותה
באישרור של הגופים הדתיים להמלכה / מינוי זה. החלת משטר דמוקרטי החל מהמאה ה 18
על מדינות שונות, ערער על הנחת בסיס זו, הואיל ובדמוקרטיה השלטון הוא בחסד העם.
למרות שינוי קיצוני זה, הרי שנותר חותמן של אלפי שנים של תרבות שלטונית, המבוססת על
פרשנות אנשי הדת ל"רצון האל" מתוך הכתובים. כך הכתיבו אנשי הדת לשלטון את מרחב
הפעולה שלו. כיום, מערכת המשפט המודרנית, אשר אמונה על פירוש החוקים לאור האמור
בחוקה או מסמך שווה ערך, עושה שימוש באותם כלים בהם עשו שימוש כוהני הדת, כדי לבסס
את הלגיטימיות שלה.
כך, במקביל למערכת החוקים הדתית, אשר הפסיקה לשלוט במדינות, קמה מערכת חוקים
אזרחית, אשר התנהלה באותו אורח:
● החוקה היא 'ספר הדת' של הדת האזרחית.
● השופטים הם 'חכמי ההלכה' של הדת, אשר אמונים על פירוש 'רצון המחוקק', או במקרים
אחרים 'רצון העם'. לא בכדי, הכינוי של השופטים בשיח של הדת האזרחית הוא 'כוהני
הדת'.
● הגוף המחוקק מכהן על תקן 'מועצת החכמים' אשר תפקידו להתקין חוקים בהתאם לקווי
הבסיס אשר הותוו בחוקה.
● הדת האזרחית חוגגת קיומם של אירועים מכוננים, המקבילים ל'מתן תורה', כגון ימי
עצמאות ואירועים אחרים אשר תפקידם להוות את המכנה המשותף לכל האזרחים.
הסמל הבולט ביותר שבו שליטים בחרו להשתמש במהלך ההיסטוריה, כדי להצדיק את
פעולותיהם, היה דמותה של אלת הצדק "ג'וסטיסיה"
. אלת הצדק היא עיוורת, ואוחזת בידה 2
האחת את מאזני הצדק ובידה השנייה חרב. דמות זו שירתה נאמנה את השליטים, כי זו בדיוק
התדמית אשר רצו ליצור לעצמם, כמו אמרו "השלטון שלנו מושל ללא משוא פנים. בהיכלי
המשפט נמצא הצדק, ומי אשר יעז לנהוג בדרך לא צודקת, כדאי שיהיה מוכן לשאת את העונש
אשר יושת עליו בהיכלי המשפט, על ידי נציגי המשפט והצדק: השופטים".
אם כן, עולות מספר שאלות, כגון מהי הדרך שבה צריכה להתקבל חוקה, שהיא בסיס המשטר,
על מנת שתהיה לה לגיטימיות? למי מותר לשנות אותה, אם בכלל, ומתי? מהי המסגרת שבתוכה
מותר לכהני הדת האזרחית לפעול?
אקרמן מבדיל בין 2 סוגי דמוקרטיות: מוניסטית ודואליסטית. כדי להימנע מהבלבול שעלול
ליצור השימוש במילה 'דמוקרטיה', אשתמש בביטויים 'משטר מוניסטי/דואליסטי' או 'חוקה
מוניסטית/דואליסטית'. במשטר מוניסטי, החוקה ניתנת פעם אחת, בדרך כלל במעמד בעל
משמעות למדינה, ולא ניתן לערוך בה שינויים, מתוך הנחה שכאשר עבר זמן מאז אותו מעמד
מכונן – אין לגיטימציה לאיש לשנות את החוקה. במשטר דואליסטי, החוקה נבחנת בכל פעם
מחדש, ומותאמת לצרכי השעה, ובמצב האופטימלי: לרצון העם.
להמשך.......
החוקים שלה, אשר מטרתה להשיג מטרות שהשלטון מגדיר כחשובות. בכל מדינה רמת
ההתערבות של החוק היא שונה, כאשר בקצה הקיצוני ביותר נמצאים המשטרים הטוטליטרים
שמתעניינים במחשבות האזרחים, ובקצה האחר נמצאות דמוקרטיות רדיקליות שמאפשרות
לאזרחיהן לערער על בסיס הלגיטימיות של צורת המשטר.
עד העבר הלארחוק, החוקים היחידים שהושלטו במדינות היו חוקים מבוססי דת, והשלטון
שאב את הלגיטימיות שלו מתוך ציוויים דתיים. גם כאשר המחוקק היה חילוני לחלוטין, וכל
קשר בין החוקים לבין הדת היה מקרי לחלוטין, הרי שעדיין המחוקק שאב את סמכותו ממקור
'אלוהי', כלומר "שולט בחסד האל". בדרך כלל, המלכת מלך או הבעת אמון לשליט, לוותה
באישרור של הגופים הדתיים להמלכה / מינוי זה. החלת משטר דמוקרטי החל מהמאה ה 18
על מדינות שונות, ערער על הנחת בסיס זו, הואיל ובדמוקרטיה השלטון הוא בחסד העם.
למרות שינוי קיצוני זה, הרי שנותר חותמן של אלפי שנים של תרבות שלטונית, המבוססת על
פרשנות אנשי הדת ל"רצון האל" מתוך הכתובים. כך הכתיבו אנשי הדת לשלטון את מרחב
הפעולה שלו. כיום, מערכת המשפט המודרנית, אשר אמונה על פירוש החוקים לאור האמור
בחוקה או מסמך שווה ערך, עושה שימוש באותם כלים בהם עשו שימוש כוהני הדת, כדי לבסס
את הלגיטימיות שלה.
כך, במקביל למערכת החוקים הדתית, אשר הפסיקה לשלוט במדינות, קמה מערכת חוקים
אזרחית, אשר התנהלה באותו אורח:
● החוקה היא 'ספר הדת' של הדת האזרחית.
● השופטים הם 'חכמי ההלכה' של הדת, אשר אמונים על פירוש 'רצון המחוקק', או במקרים
אחרים 'רצון העם'. לא בכדי, הכינוי של השופטים בשיח של הדת האזרחית הוא 'כוהני
הדת'.
● הגוף המחוקק מכהן על תקן 'מועצת החכמים' אשר תפקידו להתקין חוקים בהתאם לקווי
הבסיס אשר הותוו בחוקה.
● הדת האזרחית חוגגת קיומם של אירועים מכוננים, המקבילים ל'מתן תורה', כגון ימי
עצמאות ואירועים אחרים אשר תפקידם להוות את המכנה המשותף לכל האזרחים.
הסמל הבולט ביותר שבו שליטים בחרו להשתמש במהלך ההיסטוריה, כדי להצדיק את
פעולותיהם, היה דמותה של אלת הצדק "ג'וסטיסיה"
. אלת הצדק היא עיוורת, ואוחזת בידה 2
האחת את מאזני הצדק ובידה השנייה חרב. דמות זו שירתה נאמנה את השליטים, כי זו בדיוק
התדמית אשר רצו ליצור לעצמם, כמו אמרו "השלטון שלנו מושל ללא משוא פנים. בהיכלי
המשפט נמצא הצדק, ומי אשר יעז לנהוג בדרך לא צודקת, כדאי שיהיה מוכן לשאת את העונש
אשר יושת עליו בהיכלי המשפט, על ידי נציגי המשפט והצדק: השופטים".
אם כן, עולות מספר שאלות, כגון מהי הדרך שבה צריכה להתקבל חוקה, שהיא בסיס המשטר,
על מנת שתהיה לה לגיטימיות? למי מותר לשנות אותה, אם בכלל, ומתי? מהי המסגרת שבתוכה
מותר לכהני הדת האזרחית לפעול?
אקרמן מבדיל בין 2 סוגי דמוקרטיות: מוניסטית ודואליסטית. כדי להימנע מהבלבול שעלול
ליצור השימוש במילה 'דמוקרטיה', אשתמש בביטויים 'משטר מוניסטי/דואליסטי' או 'חוקה
מוניסטית/דואליסטית'. במשטר מוניסטי, החוקה ניתנת פעם אחת, בדרך כלל במעמד בעל
משמעות למדינה, ולא ניתן לערוך בה שינויים, מתוך הנחה שכאשר עבר זמן מאז אותו מעמד
מכונן – אין לגיטימציה לאיש לשנות את החוקה. במשטר דואליסטי, החוקה נבחנת בכל פעם
מחדש, ומותאמת לצרכי השעה, ובמצב האופטימלי: לרצון העם.
להמשך.......