החינוך הדמוקרטי התפתח בעשרים השנים האחרונות מבית ספר בודד בחדרה לזרם
חינוכי נרחב בארץ ובעולם. עקרונותיו מיושמים בכ-25 בתי ספר בארץ ומאות בתי ספר
מכ-30 מדינות ברחבי העולם עורכים מדי שנה כנסים בין לאומיים תחת השם Idec (International
Democratic Education Conferences), כנסים שהחלו בישראל. בנוסף,
מספר פרויקטים חינוכיים בארץ, המופעלים על ידי המכון לחינוך דמוקרטי מיישמים את
עקרונותיו והזרם זוכה לכתבות והתייחסות תקשורתית גוברת. עם זאת, עקרונותיו של
החינוך הדמוקרטי עדיין לא גובשו בספרות המחקרית כזרם מובחן, וההתייחסות אליו היא
לרוב כאל גלגולו של החינוך הפרוגרסיבי ותו לא.
עקרונות החינוך הדמוקרטי אכן נעוצים ברעיונות החינוך הפרוגרסיבי שגובשו
תחילה על ידי ז'ן ז'אק רוסו, אבי החינוך ה"טבעי". רוסו, כמו פסטולוצי ופרבל
הסיטו את מרכז הכובד החינוכי מפיתוח התבונה אל פיתוח הרגש, מלמידה פאסיבית אל
למידה אקטיבית והעלו על סדר היום החינוכי את מושג החופש. טולסטוי בעקבותיהם
ובמיוחד ג'והן דיואי פיתחו תורות חינוכיות הרואות את הילד במרכז ובפיתוח הניסיון
של הילד את המטרה החינוכית. דיואי ראה בחינוך שכזה גם מטרה חברתית: ילד שיבחר
בתחומי הלימוד ויקיים חיים דמוקרטיים בבית הספר, ילמד מתוך הניסיון להיות אזרח
פעיל ויסגל תכונות של לומד לאורך החיים.
בעקבות דיואי והוגים אחרים, התפשט החינוך הפרוגרסיבי בעולם. בין בתי הספר
המפורסמים יש להזכיר את פנימיותיהם של א.ס. ניל ויאנוש קורצ'אק. סאמרהיל של ניל
הדגיש את החופש והמיתירנות וקורצ'ק את הכבוד שנדרש לתת לילד במעשה החינוכי.
הרעיונות הפרוגרסיביים קיבלו ביטוי גם בישראל בבתי הספר העמלניים, בחברות הילדים
ובזרם החינוכי של תנועת העובדים.
בשנות ה-60 וה-70 רעיונות החינוך הפרוגרסיבי זכו לצמיחה מחודשת עם
התפתחותה של הפסיכולוגיה ההומאניסטית, שהדגישה את הצורך של האדם במימוש עצמי ובמתן
תנאים שיאפשרו זאת. לורנס קוהלברג עם ה"קהילה צודקת" ודניאל גרינברג של
"סאדברי ואלי" הם מההוגים הידועים שניסו לממש רעיונות אלו. בארץ הוקמו
בתי הספר הפתוחים, אך רובם נסגרו לקראת סוף שנות ה-80, עת הוקם בית הספר הדמוקרטי
הראשון.
מאחר ועקרונות החינוך הדמוקרטי טרם הוגדרו בספרות המחקרית, נערך בעבודה זו
מחקר מקדים שמטרתו להגדיר את עקרונותיו של זרם זה, מתוך ניתוח מסמכי יסוד של בתי
הספר הדמוקרטיים בארץ ומתוך השוואתם לספרו של יעקב הכט, אבי התנועה בישראל, החינוך
הדמוקרטי – סיפור עם התחלה. מניתוח עקרונות אלו, עולה כי החינוך הדמוקרטי הוא
אמנם גלגולו האקטואלי של החינוך המתקדם, אשר שם את כבוד האדם ואת החינוך
לאוטונומיה כמטרות מרכזיות. אך בנוסף להן, שם החינוך הדמוקרטי את מימושן של זכויות
האדם במרכז, הלכה למעשה. הדמוקרטיה נתפסת, בשיטת חינוך זו, כדרך הטובה ליישומן של
זכויות אדם ובכך החינוך הדמוקרטי מקבל גוון פוליטי יותר מאשר הנסיונות החינוכיים
החדשניים שהיו לפניו.