המחקר עוסק בהבניית תפיסה חלופית לתפישה
המסורתית של יעוץ ארגוני - הבניית תפיסה
אקולוגית. על פי
תפיסה זו לא ניתן להסתפק בתפיסות יעוציות שביסודן הפרדיגמה הפוזיטיביסטית:
תפיסות הרואות ארגונים, בכלל זה בתי ספר, כמערכות סגורות. תפיסות המכתיבות שימוש
במודלים יעוציים אוניברסליים ודטרמיניסטיים, המניחים תלות בין תשומות יעוציות
לתפוקות ארגוניות ותהליכיות.
התפיסה
היעוצית אקולוגית, תוצר מחקר זה, מתבססת על תפיסת ארגונים כמערכות פתוחות, בהן
המציאות הארגונית הינה דינמית ודיפרנציאלית. על פי תפיסה זו היועצ/ת הינו חלק מתוך
המציאות הארגונית, כשמציאות זו נבנית ומשתקפת באינטראקציות השונות בין השותפים
השונים לעשייה, בזמן נתון. מכאן, כל עוד קיימת שונות בין מנהיגים/ות, שותפים/ות
לעשייה ובין יועצים/ות, תתעצב בכל ארגון מציאות ייחודית. המציאות תתעצב מתוך אותן
אינטראקציות פרטיקולריות שאינן ניתנות לניבוי ו/או העתקה. משמע, לא קיימת
גישה אחת שיש בה בכדי להציע אמת אולטימטיבית עבור יועצים/ות ארגוניים/יות בכלל. על
כל יועצ/ת לחקור את פעולתו, להמשיגה ולהבנות ממנה את גישתו הייחודית האפשרית והרצויה
עבורו כסובייקט, המקיים יחסי גומלין עם שותפים/ות בקונטקסט בעל איפיונים יחודיים. על פי תפישה זו יבנה היועצ/ת את תפיסתו
הייחודית ואת הפרקטיקה הנלווית לה על בסיס התבוננות, רפלקסיה והמשגה של פעילותו, כשהוא
פועל ובעת ובעונה אחת גם מתבונן על פעולותיו.
לשם כך, נדרשים יועצים/ות לחשיבה חדשה -
חשיבה אקולוגית,
הגורסת כי המציאות אינה ייצוג של העולם, אלא פרי תפיסתו של האדם. הידע אינו ישות
חיצונית אוביקטיבית אלא סוביקטיבית הניבנית על ידי כל פרט, ו/או באינטראקציה
קבוצתית (Keiny, 1995, 2001
; Schon, 1983).