"אנו בני אדם מנותקים, המוגבלים על ידי דברים אסורים ובלתי אפשריים,
היוצרים קשרים אנושיים לא-מושלמים. אנו חיים תוך כדי אובדן ועזיבה וויתור. ובמוקדם
או במאוחר, בכאב קל או בכאב עז, כולנו מגיעים לידי ההכרה שהאובדן הוא אמנם
"תנאי אנושי לכל החיים" ".
אובדן הוא חלק בלתי נפרד מחיינו, אך לטענת
ג'ודית ויורסט, הוא אינו רק הכרח, כי אם חלק חשוב בהפיכתנו לאנשים שלמים. נשאלת
השאלה, מה הטעם בבניית קיומנו האנושי אם, בסופו של דבר, הכול ירד לטמיון? כאשר
מתייחסים לאובדן הגדול ביותר, הוא המוות, קשה לנו לקבל אותו כחלק מבניית חיינו,
כיוון שהוא נתפס כניגוד המוחלט לגדילה ולהתפתחות. מותנו שלנו פירושו, עבורנו, התפוררות
והיעלמות עולמנו האישי.
אך מהו מקומו האמיתי של המוות בחיינו? האם הכחשתו באמת "מדלדלת את
חיינו"?
בעבודה זו אבקש
לבחון את סדרת הטלוויזיה "עמוק
באדמה", שמוגדרת כ"קומדיה שחורה על החיים והמוות מפרספקטיבה של משפחה
דיספונקציונלית, בעלת בית לוויות עצמאי בקליפורניה".
אב המשפחה, נתניאל פישר נהרג בתאונת דרכים
בערב חג המולד, מה שמעיב על חזרתו הביתה של הבן נייט (נתניאל ג'וניור). בנוסף
למותו של אביו, נייט צריך להתמודד עם אמו השתלטנית, רות, לה מאהב סודי, אחיו
דייויד, הומוסקסואל בארון, המנהל את העסק המשפחתי ואחות, קלייר, נערה מרדנית בגיל
ההתבגרות, שמקבלת את החדשות הרעות לאחר שהיא לוקחת סמים עם החבר החדש שלה, גייב.
מטרתי לשאול כיצד מחפשים בני משפחת פישר אחר
האושר בעודם חווים את המוות כחלק יומיומי מחייהם?
אבקש לבחון את חייהם של בני משפחת פישר, תוך
התייחסות למספר נושאים מרכזיים: חשיבותה של הטלוויזיה בכלל ו"עמוק
באדמה" בפרט לשינוי תפיסות מקובלות, מרכזיות המוות בחיי המשפחה ודרכי החיפוש
אחר האושר בקרב בני המשפחה.