בתאריך 10 במאי 2003 התפרסמה באתר האינטרנט של רשת השידור CNN כתבה תחת הכותרת הבאה: "קאפלה[1]! לבית חולים דרוש דובר קלינגונית"[2]. בכתבה הקצרה מסופר בעניניות מעושה על בית חולים לחולי נפש באורגון, ארה"ב, אשר, בעקבות מפגש עם מטופלים המסרבים לדבר כל שפה מלבד קלינגונית, מעונין לשכור את שירותיו של מתורגמן. הגיחוך, העולה על פניהם של מרבית הקוראים שורות אלו, עלה כנראה, גם על פניהם של עורכי ה CNN, שבחרו למקם את הכתבה במדור הקוריוזים של האתר. ואולם משלמי המיסים במדינת אורגון לא היו משועשעים. לאחר יומיים התפרסמה ב CNN כתבה נוספת[3], שבה התנצלו גורמים באורגון על "הטעות, שנבעה מהתלהבות-יתר להבטיח שהמערכת שלנו תוכל לענות על צרכיהם של כל הלקוחות", והבטיחו שלא הוציאו אף לא אגורה אחת מכספי משלם המיסים עבור שירותי תרגום לקלינגונית.
אנקדוטה זו מייצגת למעשה את הגישה הרווחת במקומות רבים בעולם כלפי תרגום קהילתי בכלל ותרגום במערכת הרפואית בכלל: לעיתים קרובות מקבלי ההחלטות אינם נותנים את דעתם לקיומם של מיעוטים לשוניים ולקשיי התקשורת שלהם, ואינם מכירים בצורך להשתמש במתורגמנים מקצועיים. גם כאשר מכירים בחשיבות העניין, ומציעים דרכים לפתור את הבעיה, הרי שעלויות המיזם והקשיים הלוגיסטיים ביישומו מביאים חיש מהר לביטול התוכנית. השימוש במתורגמנים מקצועיים, למרות היותו הפתרון המומלץ על ידי חוקרים רבים, נתפס כבזבוז משאבים: מדוע שבעבור חולה "פסיכי" אחד הדובר שפה "חייזרית" כלשהי, יממנו מנהלי בית-החולים מתורגמן ממיטב כספם של אזרחי אורגון השפויים (ודוברי האנגלית). הרי פשוט הרבה יותר להכריח את המטופל לתקשר באנגלית, או, במצב הגרוע ביותר, ללמוד מילים אחדות בשפתו כדי "להסתדר". גישה דומה ננקטת ביחס לעולים חדשים, מהגרי עבודה, או מיעוטים לשוניים דוברי שפות "אמיתיות". במרבית מדינות העולם, שירותי התרגום במערכת הבריאות אינם מוסדרים (ואף אינם מוכרים) מבחינה ממסדית, ומטופל אשר אינו דובר את שפת המקום ופונה לקבלת טיפול נאלץ "להסתדר" בעצמו: לדאוג מבעוד מועד לליווי של בן משפחה או חבר אשר יכול לתרגם, להסתמך על מתרגמים אד-הוק כגון צוות רפואי דו-לשוני או מנקים, ואף להשתמש במחוות ידיים.
אולם, כפי שניתן לראות בדוגמת המקרה באורגון, בשנים האחרונות[4] גדלה והולכת המודעות לצרכים המיוחדים של המיעוטים הלשוניים, וניתן למצוא יוזמות שונות, מהן מוצלחות יותר ומוצלחות פחות, לפתרון בעיות התקשורת בין רופאים ואנשי צוות רפואי לבין מטופלים שאינם דוברים את שפת המקום. במקביל קיימת עליה בתשומת הלב האקדמית המוקדשת לתחום התרגום וקשיי התקשורת במערכת הרפואית, וניתן למצוא מחקרים הדנים בנושא מנקודות מבט שונות: חקר התרגום בעל-פה, זכויות מהגרים, חקיקה סוציאלית, רפואה, סוציולוגיה, ועוד.
עבודה זו באה לבחון את דרכי התקשורת בין מטופלים שאינם דוברי עברית (עולים חדשים, מהגרי עבודה, בני מיעוטים אתניים) לבין גורמים (הדוברים בעיקר עברית) במערכת הבריאות בארץ. בנוסף לתיאור עדכני של המצב הקיים, מתמקדת עבודה זו בציפיותיהם של אנשי הצוות הרפואי מן התקשורת עם בני מיעוטים לשוניים, ובשביעות רצונם משרותי התרגום אד-הוק שהם מקבלים. מבחינה זו מתבסס מחקר זה בעיקר על עבודתו של פשהאקר (Pöchhacker, 1999, 2000), אשר מציג את תוצאותיהם של סקרים שנערכו בקרב חברי צוות רפואי בבתי-חולים בווינה על מנת להעריך את שיטות התקשורת הנהוגות ואת שביעות רצונם של המעורבים בשיח משיטות אלו.
להמשך....
אנקדוטה זו מייצגת למעשה את הגישה הרווחת במקומות רבים בעולם כלפי תרגום קהילתי בכלל ותרגום במערכת הרפואית בכלל: לעיתים קרובות מקבלי ההחלטות אינם נותנים את דעתם לקיומם של מיעוטים לשוניים ולקשיי התקשורת שלהם, ואינם מכירים בצורך להשתמש במתורגמנים מקצועיים. גם כאשר מכירים בחשיבות העניין, ומציעים דרכים לפתור את הבעיה, הרי שעלויות המיזם והקשיים הלוגיסטיים ביישומו מביאים חיש מהר לביטול התוכנית. השימוש במתורגמנים מקצועיים, למרות היותו הפתרון המומלץ על ידי חוקרים רבים, נתפס כבזבוז משאבים: מדוע שבעבור חולה "פסיכי" אחד הדובר שפה "חייזרית" כלשהי, יממנו מנהלי בית-החולים מתורגמן ממיטב כספם של אזרחי אורגון השפויים (ודוברי האנגלית). הרי פשוט הרבה יותר להכריח את המטופל לתקשר באנגלית, או, במצב הגרוע ביותר, ללמוד מילים אחדות בשפתו כדי "להסתדר". גישה דומה ננקטת ביחס לעולים חדשים, מהגרי עבודה, או מיעוטים לשוניים דוברי שפות "אמיתיות". במרבית מדינות העולם, שירותי התרגום במערכת הבריאות אינם מוסדרים (ואף אינם מוכרים) מבחינה ממסדית, ומטופל אשר אינו דובר את שפת המקום ופונה לקבלת טיפול נאלץ "להסתדר" בעצמו: לדאוג מבעוד מועד לליווי של בן משפחה או חבר אשר יכול לתרגם, להסתמך על מתרגמים אד-הוק כגון צוות רפואי דו-לשוני או מנקים, ואף להשתמש במחוות ידיים.
אולם, כפי שניתן לראות בדוגמת המקרה באורגון, בשנים האחרונות[4] גדלה והולכת המודעות לצרכים המיוחדים של המיעוטים הלשוניים, וניתן למצוא יוזמות שונות, מהן מוצלחות יותר ומוצלחות פחות, לפתרון בעיות התקשורת בין רופאים ואנשי צוות רפואי לבין מטופלים שאינם דוברים את שפת המקום. במקביל קיימת עליה בתשומת הלב האקדמית המוקדשת לתחום התרגום וקשיי התקשורת במערכת הרפואית, וניתן למצוא מחקרים הדנים בנושא מנקודות מבט שונות: חקר התרגום בעל-פה, זכויות מהגרים, חקיקה סוציאלית, רפואה, סוציולוגיה, ועוד.
עבודה זו באה לבחון את דרכי התקשורת בין מטופלים שאינם דוברי עברית (עולים חדשים, מהגרי עבודה, בני מיעוטים אתניים) לבין גורמים (הדוברים בעיקר עברית) במערכת הבריאות בארץ. בנוסף לתיאור עדכני של המצב הקיים, מתמקדת עבודה זו בציפיותיהם של אנשי הצוות הרפואי מן התקשורת עם בני מיעוטים לשוניים, ובשביעות רצונם משרותי התרגום אד-הוק שהם מקבלים. מבחינה זו מתבסס מחקר זה בעיקר על עבודתו של פשהאקר (Pöchhacker, 1999, 2000), אשר מציג את תוצאותיהם של סקרים שנערכו בקרב חברי צוות רפואי בבתי-חולים בווינה על מנת להעריך את שיטות התקשורת הנהוגות ואת שביעות רצונם של המעורבים בשיח משיטות אלו.
להמשך....