השינויים שחלו במדע ובידע הרפואי תרמו לעליה מתמדת בתוחלת החיים ולגידול משמעותי
בשיעור הקשישים בקרב האוכלוסייה הכללית . יחד עם זאת חלה גם עליה בשיעורי
התחלואה , בין השאר מחלות כמו דימנציה לדוגמא אלצהיימר, המוגדרות כמחלות סופניות
הפוגעות בתפקוד הקשיש בחיי היום יום וביכולתו לשמור על מצב תזונתי תקין עקב הפרעות
באכילה. במצב זה מתעורר הצורך בקבלת החלטה על מתן תמיכה בהזנה, כאשר ההמלצה
היא בד"כ למתן הזנה דרך גסטרוסטומי.
במסגרת עבודתי, כאחות ביחידה גסטרואנטרולוגית ב"הדסה עין כרם", וכמי שעוסקת
בהכנת חולים לפני ביצוע גסטרוסטומי אנדוסקופי (PEG) והדרכתם לטיפול לאחר מכן,
נוכחתי לדעת, שעם השנים חלה עליה בתכיפות בצוע הפעולה בעיקר בקשישים דימנטים
המועמדים להשתחרר ממחלקות האשפוז למוסד סיעודי. שיקולי הרופאים בהמלצתם לביצוע
ההליך בחלק מחולים אילו, נראו כנובעים ממניעים שאינם משרתים רק את טובת החולה.
כמו כן, התעוררה תחושה שמשפחות החולים אינן מקבלות מידע מספק ומקיף אודות
ההליך, לעיתים מופעל עליהם לחץ להסכים לביצוע הפעולה, חלקן אף חוששות להביע
הסתייגותם פן יבולע ליקירם. מכל הטעמים הללו תהליך קבלת ההחלטה נראה כלוקה
בחסר.
ההמלצה להזנה דרך צינור, בקשישים דימנטים , ללא ספק, כרוכה בדילמות אתיות,
חברתיות ורפואיות בכל הקשור לשיקולים המנחים רופאים בהמלצה לטיפול זה, לדרך
קבלת הסכמה מדעת של משפחות החולים, בכיבוד זכויות החולה ומשפחתו בתהליך קבלת
ההחלטה, ובספק שביכולתו של טיפול זה להעניק איכות חיים לחולים אילו בשלב הסופני של
חייהם.
להמשך...............
להמשך...............