בשנים האחרונות, מתבלטת התופעה של זליגה בסמכות הורית. הורים רבים בוחרים לשמש יותר ויותר כחברים של ילדיהם וזונחים את חובתם כקובעי גבולות ומציבי סטנדרטים. התפקיד ההורי הסמכותי חשוב בימינו, אף יותר מבעבר. בימים עברו, הילד למד מהוריו, ממשפחתו ומסביבתו הקרובה, שהיתה נגישה לו. באופן זה, כתוצאה מצמצום החשיפה לדרכי התנהגות חדשות, נורמות חברתיות וגבולות נשמרו ביתר קלות. בימינו, לאור חשיפה של הילדים למגוון התנהגויות ואפשרויות, בטלוויזיה ובאינטרנט, חשוב כפליים תפקיד ההורים בהגנה על ילדיהם ובהכוונתם להבדיל בין מותר ואסור, בין עיקר לטפל ועל פי איזה קריטריונים לבחור, בין כל האפשרויות העומדות בפניהם.
מבנה המשפחה, בעידן הנוכחי, שונה מן המודל הסטנדרטי באופיין משפחות בעבר. פעם היה נהוג כי אחד ההורים מפרנס והשני עוסק בניהול משק הבית ובעיקר בחינוך הילדים. עצם מילוי תפקיד זה על ידי אחד ההורים כיוון אותו להתנהגות מסוימת עימם, כזו שמתוקף תפקידה מקנה גבולות וחוקים. היום, רבות שני ההורים עובדים במשך היום כדי לפרנס את המשפחה ולאפשר לילדיהם כל שיצטרכו, בעיקר עלות המחייה היקרה יותר. הזמן שהילדים מבלים עם ילדיהם מוקדש דרך קבע לבילוי והפקת הנאה הדדית זה מזה. הזמן ביחד כה יקר ערך להורים, עד שהם ממאנים לבזבזו בתקשורת נוקשה ופחות נעימה ובמריבות.
כמו כן, בימים עברו הלך הרוח עודד נוקשות בחינוך ומתן כבוד הורי, שהיו מחוייבים כורח מציאות הישרדותית יומיומית שהיתה קשה יותר מבימינו. דור ההורים בן זמננו מכוון את יחסיו עם ילדיו להיות פתוחים והדדיים יותר. מגמה זו מביאה עימה יותר שוויוניות בין ההורים לילדים ופחות מעמד סמכותי של ההורים כלפי ילדיהם.
בעידן הנוכחי, דור הסבים והסבתות ממלא תפקיד בטיפול בילדים (נכדים), בעת שההורים מפרנסים. הסבים המעוניינים לעסוק יותר בפינוק ופחות בחינוך מהווים נדבך נוסף בהרגלת הילדים לקבלת יחס מפנק ופחות דורש.
לדעת עומר וליבוביץ ניכר כי מקום מערכת החינוך הולך ותופס מקום חשוב וייחודי בחינוך ילדים. תפקיד דמות המורה מרחיק הרבה מעבר להעברת החומר הלימודי הנדרש. למורה, כמחנך, ניתנת הזדמנות (ויש שרואים בה חובה) להאיר את עיני ההורים למעשיהם ותוצאותיהם ולכוונם כיצד מוטב לנהוג עם וכלפי הילדים. תפקיד זה אינו מוגבל לגילאי בית הספר בלבד. כבר בגילאי הגן, בכוחה של הגננת לאתר דרכי התנהגות שגויות של ההורים ולכוום כיצד לשפרן. לא בכדי תוכניות טלוויזיה כגון "סופר-נני" ו"משפחה חורגת", המציעות להורים הכוונה ובצידה תקווה כי ניתן לתקן ולשפר, גורפות אחוזי רייטינג כה רבים. אמנם מילוי התפקיד, להיות זה שמציג בפני ההורים מראה כי הם עושים משהו לא נכון, הינו קשה ולא נעים, אולם ההורים משוועים לו. בטווח הארוך, הן ההורים והילדים יהיו אסירי תודה ויצלחו את הקשר ביניהם ואת דרכם בחיים בכלל בצורה טובה יותר. (עומר וליבוביץ, 2006).
מבנה המשפחה, בעידן הנוכחי, שונה מן המודל הסטנדרטי באופיין משפחות בעבר. פעם היה נהוג כי אחד ההורים מפרנס והשני עוסק בניהול משק הבית ובעיקר בחינוך הילדים. עצם מילוי תפקיד זה על ידי אחד ההורים כיוון אותו להתנהגות מסוימת עימם, כזו שמתוקף תפקידה מקנה גבולות וחוקים. היום, רבות שני ההורים עובדים במשך היום כדי לפרנס את המשפחה ולאפשר לילדיהם כל שיצטרכו, בעיקר עלות המחייה היקרה יותר. הזמן שהילדים מבלים עם ילדיהם מוקדש דרך קבע לבילוי והפקת הנאה הדדית זה מזה. הזמן ביחד כה יקר ערך להורים, עד שהם ממאנים לבזבזו בתקשורת נוקשה ופחות נעימה ובמריבות.
כמו כן, בימים עברו הלך הרוח עודד נוקשות בחינוך ומתן כבוד הורי, שהיו מחוייבים כורח מציאות הישרדותית יומיומית שהיתה קשה יותר מבימינו. דור ההורים בן זמננו מכוון את יחסיו עם ילדיו להיות פתוחים והדדיים יותר. מגמה זו מביאה עימה יותר שוויוניות בין ההורים לילדים ופחות מעמד סמכותי של ההורים כלפי ילדיהם.
בעידן הנוכחי, דור הסבים והסבתות ממלא תפקיד בטיפול בילדים (נכדים), בעת שההורים מפרנסים. הסבים המעוניינים לעסוק יותר בפינוק ופחות בחינוך מהווים נדבך נוסף בהרגלת הילדים לקבלת יחס מפנק ופחות דורש.
לדעת עומר וליבוביץ ניכר כי מקום מערכת החינוך הולך ותופס מקום חשוב וייחודי בחינוך ילדים. תפקיד דמות המורה מרחיק הרבה מעבר להעברת החומר הלימודי הנדרש. למורה, כמחנך, ניתנת הזדמנות (ויש שרואים בה חובה) להאיר את עיני ההורים למעשיהם ותוצאותיהם ולכוונם כיצד מוטב לנהוג עם וכלפי הילדים. תפקיד זה אינו מוגבל לגילאי בית הספר בלבד. כבר בגילאי הגן, בכוחה של הגננת לאתר דרכי התנהגות שגויות של ההורים ולכוום כיצד לשפרן. לא בכדי תוכניות טלוויזיה כגון "סופר-נני" ו"משפחה חורגת", המציעות להורים הכוונה ובצידה תקווה כי ניתן לתקן ולשפר, גורפות אחוזי רייטינג כה רבים. אמנם מילוי התפקיד, להיות זה שמציג בפני ההורים מראה כי הם עושים משהו לא נכון, הינו קשה ולא נעים, אולם ההורים משוועים לו. בטווח הארוך, הן ההורים והילדים יהיו אסירי תודה ויצלחו את הקשר ביניהם ואת דרכם בחיים בכלל בצורה טובה יותר. (עומר וליבוביץ, 2006).