שימוש בטכנולוגיות מאריכות חיים איננו בהכרח רצונו של קשיש הנוטה למות. ההחלטות בסוף החיים
קשות ומחקרים מצביעים על חשיבות הדו-שיח מטפל-מטופל בהקשר זה: תקשורת בנושאים של מטרות
וחלופות מסייעת לפתור דילמות ואי הבנות. כיוון שלעיתים קרובות הקשיש הנוטה למות אינו מסוגל
כבר להביע את העדפותיו, למשפחה תפקיד מרכזי בתקשורת זו. המשפחה העומדת בפני אי-ודאות
ופרידה זקוקה לתמיכה לא פחות מהמטופל עצמו. מחקרים מעטים בדקו התערבות תקשורתית מובנית
לשיפור התקשורת עם המשפחה בהחלטות סוף החיים.
מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבחון מידת שביעות רצון של משפחות בעקבות התערבות תקשורתית
מובנית לשם קבלת החלטות סוף חיים. מבנה המחקר היה ניסוי השוואתי בו נבחנה שביעות רצונן של
משפחות קשישים אשר שותפו בתהליך קבלת החלטות באמצעות תקשורת מובנית במחלקה פנימית אחת,
לעומת קבוצת משפחות שלא שותפו בתהליך מובנה כזה במחלקה פנימית שנייה, בבי"ח הדסה הר
הצופים. אוכלוסיית המחקר הייתה משפחות של קשישים מעל גיל 65, המאושפזים במחלקה פנימית
והמוגדרים כבעלי פגיעה מנטלית בינונית עד קשה (לפי מבחן mini-mental) ומצבם הבריאותי מוגדר
בינוני או חמור. למחקר גויסו שלושים משפחות לכל קבוצה.
ההתערבות בקבוצת הניסוי התבססה על החלפת מידע בין הצוות ובני משפחת הקשיש. הצוות המחלקתי
שהשתתף בתהליך כלל אחות והרופא האחראי או המטפל ישירות בחולה. הצוות קיבל הנחיות על התוכן
ועל הצורה בהם יש לנהל את התקשורת, כולל קביעת מקום וזמן מתאים לכל המשתתפים. המשפחות
יכלו להחליט מי מבני המשפחה ישתתפו בתהליך, כאשר רצוי היה שהנציג העיקרי יהיה גם המטפל
הראשוני לפני האשפוז.
להמשך..................
קשות ומחקרים מצביעים על חשיבות הדו-שיח מטפל-מטופל בהקשר זה: תקשורת בנושאים של מטרות
וחלופות מסייעת לפתור דילמות ואי הבנות. כיוון שלעיתים קרובות הקשיש הנוטה למות אינו מסוגל
כבר להביע את העדפותיו, למשפחה תפקיד מרכזי בתקשורת זו. המשפחה העומדת בפני אי-ודאות
ופרידה זקוקה לתמיכה לא פחות מהמטופל עצמו. מחקרים מעטים בדקו התערבות תקשורתית מובנית
לשיפור התקשורת עם המשפחה בהחלטות סוף החיים.
מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבחון מידת שביעות רצון של משפחות בעקבות התערבות תקשורתית
מובנית לשם קבלת החלטות סוף חיים. מבנה המחקר היה ניסוי השוואתי בו נבחנה שביעות רצונן של
משפחות קשישים אשר שותפו בתהליך קבלת החלטות באמצעות תקשורת מובנית במחלקה פנימית אחת,
לעומת קבוצת משפחות שלא שותפו בתהליך מובנה כזה במחלקה פנימית שנייה, בבי"ח הדסה הר
הצופים. אוכלוסיית המחקר הייתה משפחות של קשישים מעל גיל 65, המאושפזים במחלקה פנימית
והמוגדרים כבעלי פגיעה מנטלית בינונית עד קשה (לפי מבחן mini-mental) ומצבם הבריאותי מוגדר
בינוני או חמור. למחקר גויסו שלושים משפחות לכל קבוצה.
ההתערבות בקבוצת הניסוי התבססה על החלפת מידע בין הצוות ובני משפחת הקשיש. הצוות המחלקתי
שהשתתף בתהליך כלל אחות והרופא האחראי או המטפל ישירות בחולה. הצוות קיבל הנחיות על התוכן
ועל הצורה בהם יש לנהל את התקשורת, כולל קביעת מקום וזמן מתאים לכל המשתתפים. המשפחות
יכלו להחליט מי מבני המשפחה ישתתפו בתהליך, כאשר רצוי היה שהנציג העיקרי יהיה גם המטפל
הראשוני לפני האשפוז.
להמשך..................