אחד הצירים המרכזיים
שעליהם מבוסס הטיפול הדתי-נרטיבי להתמודדות עם נטיות לבני אותו מין היא הגדרת
הזהות המינית והמגדרית. הגבר הדתי, היהודי, הנוצרי או המוסלמי, חווה את זהותו
המיגדרית באופן שונה מן הצורה המערבית הקלאסית. בניגוד להלך הרוח המערבי שמעצים את
המימד הפאלי בגבריות ומחצין אותו (Potts, 2000), אצל הגבר הדתי מונחות הנטיות המיניות להתממש
בצניעות, ברשות היחיד, ופעמים רבות אף שרויות תחת טאבו חברתי. לא תמיד מותר לדבר
על זה, ופעמים רבות אסור לממש את זה.
צמצום המימד המיני
בזהות הגברית מפנה את הדרך למרכיבים אחרים שמזוהים עם הגבריות בעולם הדתי.
ההשתייכות הקהילתית היא מרכיב חשוב בזהות הגברית הדתית. הגבר מצווה להשתייך אל
מניין גברים שלוש פעמים ביום, ללמוד תורה עם בני מינו ולהשתתף בטקסים וריטואלים
גבריים ציבוריים. המימד המשפחתי מקבל משנה תוקף, שכן לא ניתן לדמיין חיים גבריים
דתיים שלמים ללא אשה וילדים. גבר מבוגר ללא משפחה נתפס כחריג.
אחד מן ההבדלים העיקריים
בין הגישה הליברלית לבין הדתית היא, לפיכך, ביחס להתנהגות ההומוסקסואלית. בעוד
הליברלים רואים בה ביטוי למימוש מלא לזהותם ועצמיותם, מטרתם בטיפול הפסיכולוגי היא
לעזור לקליינטים להשלים עם עצמם, ועם המשיכה המינית שלהם כחלק אינטגראלי ומשלים
לזהותם העצמית (Dwornik,
2000). בניגוד לכך, הדתיים אינם חווים את המשיכה לבני מינם כאחד
מהדרכים הראויות לביטוי עצמי. מעבר לכך, לפעמים הם חווים את המשיכה לבני מינם
בהקשר דתי ופילוסופי רחב, כמעין ניגוד לטבע האדם להימשך לבני המין השני, ולהמשיך
על ידי כך את המין האנושי (Satinover, 1996).
במצב כזה מתקשים גברים
דתיים הומוסקסואלים המגיעים מרקע יהודי אורתודוכסי (או נוצרי קתולי) לכלול את
נטייתם המינית כמרכיב בזהותם. עצם הרעיון להצהיר על שיוך בעל אופי מיני כמרכיב
בזהות עלול להרתיע גברים בעלי רקע דתי אורתודוכסי, בוודאי כאשר זו עומדת בניגוד
לתפיסתם הקיומית או לדבר האל בכתבי הקודש. על רקע זה מציע הטיפול הנרטיבי להגדיר
את זהותם של המטופלים מהיבטים אחרים שמייחדים אותם כבני אדם. "הם רואים את הדחפים
המיניים כאחד מהיבטים רבים אותם הם חווים, אך בוחרים שלא להזדהות איתם, ולזהות
אותם כחלק מן העצמיות שלהם. למעשה הם אלו שחווים משיכה לבני מינם, אך בוחרים למרות
זאת שלא להגדיר את עצמם כבעלי זהות של "הומו" או "לסבית" (Bergner, 95).